החלטה בתיק ב"ל 10885-08-09

פתח דבר

בפנינו תביעה להכרה באוטם בו לקה התובע ביום 2.10.03 כפגיעה בעבודה כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק).

למרות שהתאונה הנטענת התרחשה בשנת 2003, התביעה להכיר בה כתאונה עבודה הוגשה 5 שנים לאחר מכן, ביום 30.10.03.

תביעת התובע להכיר באוטם כ"פגיעה בעבודה" נדחתה על ידי הנתבע, ביום 17.2.09, בנימוק שלא אירע לתובע אירוע תאונתי חריג תוך כדי ועקב עבודתו אשר גרם לאוטם וכי האוטם התפתח ממחלה טבעית. כנגד החלטת הנתבע הוגשה התביעה שבפנינו.

בכתב ההגנה חזר הנתבע על טענותיו במכתב הדחייה והוסיף עליהן, כי בכל מקרה אין התובע זכאי לגמלת כסף, עבור התקופה שקדמה לחודש 10/07, נוכח מועד הגשת התביעה.

בתאריך 19.5.11 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים ולאחר שסיכמו בפנינו ניתנת החלטה זו.

עובדות המקרה

1.                 התובע, יליד 1947, עבד בתקופה הרלוונטית כמנהל בפרויקט שיקום שכונות במשרד הבינוי והשיכון. בתאריך 2.10.03, סמוך לשעה 11:00, התקיימה בלשכת הרווחה ישיבת עבודה. לטענת התובע זו היתה ישיבה יוצאת דופן הן נוכח הפורום שלקח בה חלק והן נוכח נושא הדיון. בישיבה נכחו מנהלים בכירים ומפקחות שהגיעו מהמטה בירושלים ולא נכחו כדבר שבשגרה בישיבות כאלו.

2.                 לטענת התובע, הישיבה נועדה לסייע לעובדי המטה לגבש עמדתם ביחס לאפשרות קליטתם של מגשרים, אשר התובע היה אחראי עליהם, בתקנים כעובדי מדינה ולא באמצעות העסקה ארעית ומותנית תקציב, כפי שנעשה עד אז.

3.                 התובע העיד שבמשך תקופה ארוכה עבד על הפרויקט של העברת המגשרים לתקנים של עובדי מדינה והוא ראה בו חשיבות רבה, מכיוון שסבר שראוי שאותם עובדים ימשיכו בעבודה שהם מבצעים באופן סדיר ולא יעבדו תחת חרב הפיטורים בכל עת. התובע העיד שחש שאותה ישיבה הינה מכריעה לצורך העניין והיה תחת תחושה שהדבר יעשה "עכשיו או לעולם לא" (סע' 6 לתצהירו).

4.                 למרות שבסע' 5 לתצהירו טען התובע שהישיבה היתה סוערת, מלווה באמירות תוקפניות וכיו"ב, בהודעה שמסר לחוקר הנתבע מסר שהישיבה התנהלה באופן ענייני ( נת/1, עמ' 3 ש' 3-4), אך גם אז התייחס לכך שנאמרו בה דברים חריפים וכי האווירה בה היתה מתוחה (שם וכן בעמ' 2 ש' 8).

5.                 התובע התייחס במיוחד, הן בחקירתו בנתבע והן בפנינו, לחילוקי הדעות שהועלו בישיבה ביחס לקליטת המגשרים כעובדי מדינה ( נת/1, עמ' 2 ש' 15). בפני החוקר הבהיר התובע כי חילוקי דעות אלו השפיעו עליו שכן הוא פעל במסגרת תפקידו למען קליטתם של המגשרים. בתצהירו, חידד התובע את הדברים והבהיר שלמעשה "חילוקי הדעות", נבעו מעמדתו החולקת של העובד הקהילתי, מר גמליאל ששון. התובע תיאר את תחושתו נוכח עמדת גמליאל, שהיתה מנוגדת לדעתו, כבגידה וכתקיעת סכין בגב ( ת/1, סע' 6). התובע תיאר כי התנגדותו של גמליאל לתכנית עליה עמל, היתה מפתיעה ולמעשה היוותה נסיגה מסיכומים קודמים ובכך ראה התובע כיצד הפרוייקט שלו "קורס לנגד עיניו".

6.                 מטעם התביעה העידה גב' נמדר, אשר השתתפה באותה ישיבה מטעם "גוינט ישראל". הגב' נמדר אישרה כי מדובר היה בישיבה יוצאת דופן נוכח הפורום שהשתתף בה, כמו גם בגלל חשיבותה לצורך קבלת החלטות אופרטיביות ביחס לשינוי מעמדם של המגשרים  ( ת/2, סע' 3-4). היא הטעימה כי מדובר היה בנושא ייחודי וכי להחלטה באותה ישיבה היתה השפעה כלל ארצית (עמ' 11 ש' 16). גב' נמדר התייחסה אף היא לדבריו של גמליאל, אשר אף בעיניה היו מפתיעים, למרות שבחקירתה הנגדית הודתה שלא ידעה מראש את עמדותיו. היא אישרה שמדובר היה בפרוייקט עליו עמל התובע משך זמן רב וכי התנגדותו של גמליאל סיכנה את הצלחתו של הפרוייקט ( ת/2, סע' 6).

7.                 הן התובע והן גב' נמדר העידו שבמהלך הישיבה חש התובע ברע ובכלל זה חולשה, הזעה, רעד, תעוקת חזה ותחושת מחסור באויר לנשימה. לפי עדותם, סייעו משתתפי הישיבה לתובע לשבת ליד המזגן, הושיטו לו כוס מים ודיברו אליו במטרה להרגיעו. בחקירתו על ידי חוקר הנתבע, העיד שחש בקוצר נשימה וביקש להפנות לעברו את המזגן, כי חש ש"אין לו אויר" ( נת/1, עמ' 3).

8.                 הנתבע זימן לעדות מעמו את מר ששון גמליאל, אשר אף נחקר על ידי חוקר הנתבע. בהודעתו לחוקר הנתבע מסר מר גמליאל שאינו זוכר כל ייחוד באותה ישיבה. מר גמליאל אף לא זכר שהתובע חש ברע במהלך הישיבה ( נת/3). בעדותו בפנינו ציין מר גמליאל שכלל לא זכר באיזו ישיבה מדובר, ורק לאחר שיחה שקיים עם גב' נמדר, מחוץ לאולם בית הדין, היא הזכירה לו אותה. מר גמליאל אישר שבאותה ישיבה היתה עמדתו שונה מעמדת האחרים, אך הוא לא ייחס חשיבות מכרעת למחלוקת זו (עמ' 13, 16). מר גמליאל לא זכר אם הפתיע את הנוכחים בעמדות שהביע. יחד עם זאת הוא אישר שקליטת המגשרים נשמעה כדבר "חדשני ושינוי הקונספט" (עמ' 13).

9.                 מר גמליאל אישר בעדותו כי ישיבה בנוכחות הנציגות מירושלים היתה "לעיתים רחוקות" (עמ' 14 ש' 19) וכי הפורום היה מיוחד (עמ' 15 ש' 8). הן התובע והן מר גמליאל ציינו שישיבה בפורום נרחב כזה מתרחשת פעם ב-3 שנים לערך (עמ' 8 ש' 6, עמ' 14 ש' 23).

10.             מעדותו של מר גמליאל עלה בבירור שהוא כמעט ולא זוכר את אותה הישיבה ולכן ידע לדבר אודות הנושא שהועלה בה באופן כללי בלבד, מבלי שיכול היה להתייחס לפרטים ספציפיים של אותה ישיבה. כלשונו בפני חוקר המוסד - הישיבה לא נחרטה בזיכרונו. לעומתו הגב' נמדר זכרה היטב את פרטי הישיבה ועל כן עדותה עדיפה בפנינו על עדותו של מר גמליאל, לצורך קביעת התשתית העובדתית שהוכחה בפנינו.

11.             על יסוד האמור לעיל, עולה כי הישיבה הנדונה היתה אכן ישיבה חריגה מבחינת הפורום שנכח בה ובעיקר המנהלות מהמטה של משרדי הממשלה, אשר הגיעו מירושלים לצורך הישיבה. נראה שתוכן הישיבה היה מיוחד עבור התובע ומנקודת ראותו. כפי שהעיד, ולא נסתר, עמד לדיון, בטרם החלטה סופית, פרויקט עליו עמל תקופה ממושכת והיה קרוב לליבו. היה לו חשוב שהפרויקט יסתיים בהתאם להמלצותיו ועל כן ייחס לאותה ישיבה חשיבות מכרעת. לעומתו, מר גמליאל העיד שאף שהתנגד לעמדת התובע, לא ראה בנושא הישיבה מהותי ומרכזי ומנקודת ראותו, היתה זו ישיבה שלתוצאותיה, יהיו לכאן או לכאן, לא נודעה נפקות משמעותית. אף שמר גמליאל היה רק בעל דעה באותה ישיבה ולא בעל כוח ההחלטה בנושא, היתה דעתו החולקת משמעותית עבור התובע, שחשש שהיא תטה את ההחלטה לכיוון שלא רצה בו. התובע היטיב להבהיר זאת בדבריו הבאים: "הסערה בישיבה היתה פנימה אל הגוף שלי, אני רגיש פנימה, יש לי מאז לחץ דם גבוה ודופק מהיר וזה ההתרגשות שלי והרגשת הבגידה..." (עמ' 4, ש' 13).

12.             ביום 3.10.03 אושפז התובע במרכז הרפואי כרמל. במכתב השחרור מתאריך 24.10.03, אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה, צוין, כי בחודש האחרון הופיעו כאבים בחזה וקוצר נשימה במאמץ פיזי. עוד צוין, כי "התקבל אלקטיבית לצורך ביצוע ניתוח מעקפים כלילי". התובע התייחס לרישומים אלו והבהיר, שמכתב השחרור הינו ממחלקת ניתוחי חזה ולב, אך קודם לכן היה בחדר מיון ולכן אין מדובר בפרוצדורה רפואית שתוכננה מראש. באשר לתקופה שצוינה במכתב השחרור, הסביר התובע שהחודש האחרון, אליו מתייחס המכתב, הינו החודש (לערך) בו אושפז.